אחד מהספורים המרגשים ביותר שקרה לי השנה הוא הספור עם קבוצת האנשים הדמנטיים אתם אני עובדת באחד המוסדות.
התחלתי לתרגל אתם לפני כמה חודשים. תרגילים פשוטים יחד עם תרגילי צ'יגונג בלוויית מוסיקה. בהתחלה הם כמעט לא הגיבו. לאט לאט שמתי לב שמתחולל בהם שינוי. גם הרופאה האחראית במקום סיפרה לי באחת השיחות שלנו, שהיא מופתעת מתגובות המטופלים החיוביות לתרגול שלי.
מפעם לפעם שמתי לב שיש עוד ועוד תגובות. ממצב שבו הם כמעט ולא הגיבו ורק ישבו על כיסאות הגלגלים שלהם ובהו בי, הם החלו לנוע. עכשיו אני כבר לא צריכה כמעט לקרוא בשמותיהם כדי להעיר אותם לפעולה. הם מחכים לי, חלק מהם אפילו מחייכים ואני רואה שהחיוך הוא לא חיוך קפוא אלא חיוך של הנאה, ובשיעור האחרון כל הקבוצה נעה במתואם עם התרגילים ובקצב המוסיקה. אפילו א, שבדרך כלל אשתו עוזרת לו לבצע את כל התנועות, עשה את כל התרגול בעצמו, כמעט בלי עזרה ממני.
הסוד, לדעתי, הוא בכך שאני מגיעה לעשייה הזו עם הרבה אהבה בלב, קבלה וחוסר שיפוטיות, אוהבת את מה שאני עושה ואוהבת את האנשים שאני עובדת אתם והם מרגישים את זה ועושים הכל כדי להראות שהם מסוגלים להצליח.
אני מאושרת ומלאת הודיה על כך שיש לי יכולת וכלים לעזור לאנשים ולאנשים האלה בפרט. תודה.